כבר בגן הילדים, ה"מלשין", אותו הילד שסיפר לגננת על מעללם של האחרים, נתקל בכעסם של שאר הילדים בגן, זה אולי הזיכרון הראשון שלנו ממונח זה. בתרבות נוכל לראות התייחסות ואזכורים שליליים לנוח מלשין – אותו אחד שמדווח על עבירות ופשעים שנעשו. אפילו בית המשפט העליון מכיר בכך שהמלשין איננו נתפס כדמות חיובית, כפי שכתב כבוד השופט ח' כהן בע"פ 496/73 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) "על עם ישראל היו המוסרים והמלשינים שנואים מאז ומקדם מאין כמותם [fusion_builder_container hundred_percent="yes" overflow="visible"][fusion_builder_row][fusion_builder_column type="1_1" background_position="left top" background_color="" border_size="" border_color="" border_style="solid" spacing="yes" background_image="" background_repeat="no-repeat" padding="" margin_top="0px" margin_bottom="0px" class="" id="" animation_type="" animation_speed="0.3" animation_direction="left" hide_on_mobile="no" center_content="no" min_height="none"][…] לעניין הסלידה הזאת אין אנו יחידי סגולה: היא מנת חלקם של כל עמי התרבות הדוגלים בכבוד האדם ובחירותו[…]" ואולם מאידך, אנחנו מהללים את חושפי השחיתות ומשבחים אזרחים טובים שמנעו ביצוע פשע. אז כיצד מצטייר אותו מלשין? למעשה, לא זו (בדיוק) השאלה שתעסיק אותנו במאמר. השאלה שבה נדון – מבלי להיכנס לשאלה ערכית כלשהי – מתייחסת לבחינה החוקית, לדין עצמו: מתי מוטלת על האדם מן הישוב החובה להלשין? מתי מחייב החוק את האדם מן הישוב לדווח על עבירה שהיה לה עד? ובמה הוא מסתכן אם הוא לא ממלא את חובתו החוקית?
לא תעמוד על דם רעך
ניתן לציין מספר חוקים רלוונטיים לענייננו – חוקים שמחייבים את מי שהוא עד לביצוע פשע או עבירה כנגד החוק.
החוק הראשון הוא חוק "לא תעמוד על דם רעך" משנת 1998 – חוק שמטרתו לעגן בספר החוקים את החובה המוסרית שיש לאדם לעזור לאדם אחר הנמצא במצוקה. החוק קובע ש"חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו […] בסכנה חמורה ומיידית לחייו." אחת מהדרכים לעזור לאדם שנמצא בסכנה היא להזעיק את המשטרה ומי ש"מודיע לרשויות […] יראוהו כמי שהושיט עזרה לעניין חוק זה" – דהיינו מי שדיווח למשטרה על עבירה שמתבצעת לנגד עיניו שבגללה אדם אחר נמצא בסכנה ממלא את הוראת החוק הזה.
ומי שלא עושה זאת? החוק קובע שעונשו הוא קנס. זאת אומרת שמי שלא דיווח למשטרה – נמנע מ"להלשין" – עבר על החוק ויהיה חייב לשלם קנס. למרות שהחוק אמר את דברו, לא רבים הם המקרים שבהם הוגשו כתבי אישום כנגד אנשים שעברו על החוק הנ"ל. למעשה, בשנים האחרונות הוגש רק כתב אישום אחד שהסתמך גם על עבירה זו, בנוסף לעבירת אי מניעת פשע, עליה נרחיב מיד.
חובת דיווח על מי שזומם לבצע פשע
חוק "לא תעמוד על דם רעך" מוגבל בהיקפו כיוון שהוא נוגע רק למקרים שבהם הדיווח נועד למנוע סכנה מיידית לחייו או לבריאותו של אדם אחר. מה קורה במקרים אחרים?
סעיף 262 לחוק העונשין קובע: "מי שידע כי פלוני זומם לעשות מעשה פשע ולא נקט כל האמצעים הסבירים למנוע את עשייתו או את השלמתו, דינו – מאסר שנתיים." האם דיווח הוא אמצעי סביר למניעה? החוק עונה על כך בסעיף 272: מי שמסר "הודעה על אותו מעשה […] ליועץ המשפטי לממשלה או לבא כוחו או למשטרה" נקט באמצעים סבורים ולכן לא עבר על החוק. מי שלא מסר הודעה למשטרה, לעומת זאת, מסתכן כבר בעונש מאסר על כל המשתמע מכך (רישום פלילי, למשל).
חשוב לשים לב ללשון החוק: חובת הדיווח חלה רק על פשעים עתידיים – פשעים שמישהו זומם לבצע; הוא לכשעצמו אינו מטיל חובת דיווח על פשעים שכבר נעשו. כמו כן, מדובר רק בפשעים – עבירות מסוג פשע הן עבירות חמורות שהעונש בגינן נקבע על למעלה משלוש שנות מאסר (ראו סעיף 24 לחוק העונשין). לא מדובר רק בעבירות כמו רצח, אונס או שוד. ישנן גם עבירות – שאולי נתפסות כפחות חמורות – שמוגדרות כפשע ולכן יש חובה לדווח על מי שזומם לבצע אותן: ביצוע מעשה מגונה בכפייה, ייצור סמים (למשל: גידול ביתי שלהם!) או החזקת סמים, זיוף בנסיבות מחמירות ועוד.
מקרים של הרשעה עקב אי מניעת פשע
ההרשעה באי-מניעת פשע איננה נפוצה אבל היא קיימת. בשנים האחרונות התפרסמו שני מקרים: לאחר רצח ראש הממשלה יצחק רבין זכה לפרסום רחב ולדיון רחב לא פחות המקרה של מרגלית הר-שפי, שלא דיווחה על כוונתו של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה והורשעה באי-מניעת פשע. בשנת 2009 עלה לכותרות המקרה של ארבעה הצעירים שהיו חלק מקבוצת שתקפה באלימות קשה את אריק קרפ וגרמה למותו. גם הם הורשעו באי-מניעת פשע והערעור שלהם על ההרשעה נדחה.
לעומת מקרים אלו שזכו לחשיפה גדולה, ישנם מקרים אחרים, פחות ידועים, בהם נאשמים הורשעו בעבירה של אי-מניעת פשע כיוון שלא דיווחו עליו או ניסו למנוע אותו. אך עדיין מדובר בעבירה שההרשעה בה איננה נפוצה. הסיבה למיעוט ההרשעות היא שקשה מאוד לקבוע מתי אדם ידע על פשע שעמד להתרחש וקשה מאוד להוכיח שהייתה לו ידיעה כזו. יתר על כן, מדובר על חוק העוסק במחשבותיו של אדם – מה הוא יודע, מה היו הכוונות שלו וכן הלאה; בתי המשפט אינם ממהרים לשפוט אנשים על מה שמתרחש בתוך הראש שלהם. הפעלת סנקציות על אי-מניעת פשע גם עלולה לפגוע בחופש הפרט אם היא נעשית באופן נפוץ מדי ולא רק במקרים חמורים במיוחד.
חשוב לזכור שגם אם מקרים מועטים יחסית מסתיימים בהרשעה, עדיין החוק קיים וכל מי שיודע על פשע שעומד להתרחש ואיננו מדווח עליו הרי שהוא עובר על החוק. בנוסף, חשוב לזכור את השיקול המוסרי – גם אם מעשה מסוים איננו מוביל לישיבה בכלא אין זה אומר שזהו מעשה מוסרי. על כל אדם לשקול את מעשיו בהתאם לצו מצפונו ולא רק מתוך חישוב של האם הוא מסתכן בעונש כלשהו.
עבירת חיפוי על עבירה
סעיף נוסף בחוק העונשין מתייחס לעבירה אחרת שאותה ניתן לכנות "חיפוי על עבירה." לפי סעיף 95 " מי שיודע כי אדם פלוני זומם לעבור עבירה או עבר עבירה לפי פרק זה שענשה מאסר חמש-עשרה שנה או עונש חמור מזה, ולא פעל באופן סביר כדי למנוע עשייתה, השלמתה או תוצאותיה […] דינו – מאסר שבע שנים." סעיף זה מרחיב את חובת הדיווח מצד אחד:
- הוא מחייב דיווח גם לאחר ביצוע העבירה אם ניתן למנוע את התוצאות שלה
- העונש הוא שבע שנים למי שלא דיווח
אבל מצמצם את חובת הדיווח מצד שני, כיוון שהוא חל רק על עבירות חמורות במיוחד שעונשן 15 שנות מאסר ומעלה. כמו כן, קרובי משפחה מדרגה ראשונה פטורים מחובת הדיווח.
הרשעה עקב חיפוי על עבירה
גם כאן מספר ההרשעות הוא נמוך. רף העבירה שנדרש – עבירה שעונשה 15 שנות מאסר – מצמצם את המקרים האפשריים. בנוסף, מקרים שבהם הורשעו אנשים בביצוע עבירה זו כוללים ביצוע עבירות ביטחוניות – פיגועים ואי מניעתם על ידי דיווח לפני או לאחר המעשה. עד כמה שניתן לבדוק, כל מי שהורשע בעבירה של חיפוי, חיפה, לפי כתב האישום, על ביצוע עבירה ביטחונית. ברובם המוחלט של המקרים מדובר בערבים אם כי בשנת 1972 הועמדו לדין גם יהודים שהורשעו בחיפוי על עבירה. גם במקרה זה היה מדובר בעבירות ביטחוניות.
עבירות שיש לדווח עליהן גם לאחר שכבר בוצעו
האם, אם כן, אין חובת דיווח על עבירות שכבר בוצעו?
ישנם מקרים יוצאים מהכלל. אחד מהם הוא כאשר מדובר בהתעללות בקטין על ידי האחראי עליו. סעיף 368ד לחוק העונשין מחייב כל אדם שנודע לו על התעללות בקטין או בחסר ישע על ידי האחראי עליו לדווח על כך מייד לרשויות. מי שלא יעשה זאת מסתכן במאסר של שלושה חודשים. אם האדם שלא דיווח היה אחד מאלה (רופא, אחות, עובד חינוך, עובד סוציאלי עובד שירותי הרווחה, שוטר, פסיכולוג או עוסק במקצוע פרה-רפואי), אזי עונשו יהיה כבד יותר ויכול להגיע לעד שישה חודשי מאסר.
סירוב להעיד
סעיף 241 לחוק העונשין קובע ש"מי שחייב להעיד או למסור ראיה אחרת בהליך שיפוטי והוא מסרב לעשות כן, דינו – מאסר שנתיים." גם כאן מדובר בחובה "להלשין," במקרה זה גם על עבירות שכבר בוצעו.
בידי בית המשפט עומד גם סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט שקובע עונש מאסר של חודש למי שמסרב לענות על שאלות במשפט. ברוב המקרים זהו הסעיף שמופעל כנגד מי שמסרב להעיד ורק במקרים נדירים הוגש כתב אישום כנגד סרבני עדות. מקרה יוצא דופן התרחש בשנת 2011 כאשר שלושה חודשי עבודות שירות נגזרו על אישה שסירבה להעיד. הערעור שלה לבית המשפט המחוזי נדחה.
אין זה אומר שכל מי שזומן להעיד ומסרב מסתכן בהרשעה. בית המשפט עשוי לקבל נסיבות מסוימות שבהן סירוב להעיד הינו סביר – חשש לחייו או לבריאותו של העד, לדוגמה, אך גם טיעונים אחרים יכולים להיות מקובלים על בית המשפט. סירוב להעיד הינו פסול רק כאשר הוא נובע ממניעים פסולים – כפי שהחוק בעצמו אומר: "[שכשהעד המסרב להעיד] לא הראה כל טעם צודק לסירובו."
לעיתים רבות אנשים שזומנו להעיד חוששים מההשלכות העתידיות האופציונליות של העדות עצמה. כך, למשל, סיכונים, סכסוכים וסתם חוסר נוחות. לפני שמחליטים כיצד לנהוג מומלץ להתייעץ עם עורך דין על מנת לדעת מהי החובה המוטלת על המוזמן להעיד, האם יש לו סיבה מוצדקת שלא להעיד, האם הוא יכול להימנע מהעדות ומהן התוצאות של סירוב להעיד.
החוק הישראלי, אם כן, מצמצם את חובת ההלשנה והיא קיימת רק במספר קטן של מקרים. ישנם מקרים שבהם כדאי כמובן להתייעץ עם עורך דין כדי לדעת האם החוק מחייב אותנו להעיד או לדווח או שהחוק איננו מחייב זאת. אך בהרבה מאוד מקרים נותרת השאלה בתחום שיקול הדעת המוסרי של כל אדם ואדם – עלינו להחליט מה אומר לנו המצפון ומהי הבחירה המוסרית שעלינו לקבל: האם חברה מוסרית יותר היא חברה שבה אנשים מנסים לסייע לרשויות במניעת פשעים או חברה שבה הרשויות הן אלה שאמונות על חיפוש פושעים ולכידתם ולא האדם מן הישוב.
לפרטים נוספים או להתייעצות התקשרו עכשיו
נייד: 052-833-2244 | משרד: 03-550-9222
[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]
