בקשת חנינה מנשיא המדינה – ההליך, הסיכויים והמציאות מאחורי הסמכות החריגה

בקשת חנינה מנשיא המדינה היא אחד ההליכים החריגים והרגישים ביותר במשפט הישראלי. מדובר במנגנון ייחודי, שאינו חלק ממערכת בתי המשפט, אלא נועד לאפשר לנשיא המדינה – כסמל לריבונות, חמלה ותקווה – להתערב בתוצאות של הליך פלילי סופי, במקרים שבהם שיקולים אנושיים, מוסריים או רפואיים מצדיקים זאת.
בעוד שסופיות ההליך השיפוטי נחשבת לעיקרון יסוד בשיטת המשפט, סמכות החנינה מהווה חריג נדיר – אך קיים – שבמקרים מסוימים אף משנה חיים.

המסגרת המשפטית של החנינה

הבסיס לסמכות החנינה מצוי בחוק יסוד: נשיא המדינה, הקובע כי לנשיא נתונה הסמכות “לחון עבריינים ולהקל בעונשם”. בפועל, הסמכות מופעלת באמצעות מחלקת החנינות בבית הנשיא, ויכולה לבוא לידי ביטוי בשני מסלולים עיקריים:

1. הקלה בעונש או המרתו – כגון קיצור עונש מאסר, המרתו לעבודות שירות, הפחתת קנס או ביטול פסילה.
2. קיצור תקופת ההתיישנות או המחיקה – מחיקת רישום פלילי או קיצור משך הזמן הנדרש למחיקתו לפי חוק המרשם הפלילי ותקנת השבים.

מדובר בסמכות רחבה, אך שמורה למקרים חריגים בלבד. החנינה איננה “ערעור נוסף”, אלא מסלול עצמאי, המבוסס על שיקול דעת רחב של נשיא המדינה לאחר קבלת חוות דעת מגורמי המדינה הרלוונטיים.

מי רשאי להגיש בקשת חנינה

כל אדם שהורשע בפלילים רשאי להגיש בקשת חנינה – בעצמו, באמצעות בן משפחה מדרגה ראשונה, או באמצעות עורך דין פלילי.
הבקשה מוגשת למחלקת החנינות בבית הנשיא וצריכה לכלול:

• פרטי פסק הדין, מספר התיק ומועד סיום ההליך.
• תיאור נסיבות אישיות חריגות – רפואיות, משפחתיות או נפשיות.
• הוכחות לשיקום – תעסוקה, טיפול, תרומה לקהילה או שיקום מוסרי־חברתי.
• מסמכים רפואיים, חוות דעת מקצועיות והמלצות ממעסיקים או גורמים ציבוריים.

בעבירות מין או בעבירות חמורות אחרות נדרש להציג גם חוות דעת טיפולית המעידה על הפחתת מסוכנות ומחויבות אמיתית לתהליך שיקומי.

באילו מקרים ניתנת חנינה

מדי שנה מוגשות מאות בקשות חנינה, אך רק אחוז קטן מהן מתקבל. מרבית הבקשות נדחות מאחר שאינן מציגות שינוי מהותי בנסיבות או נימוק חריג המצדיק התערבות בהחלטת בית המשפט.
עם זאת, קיימים מקרים שבהם הנשיא נעתר לבקשה, בעיקר כאשר מתקיימות נסיבות כגון:

• מצב רפואי קשה של המבקש או של בן משפחה קרוב.
• תהליך שיקום משמעותי ומתמשך המעיד על שינוי מהותי באורח החיים.
• תרומה יוצאת דופן לחברה או שירות ציבורי המעיד על תיקון עמוק.
• טעות חריגה או עיוות דין שלא ניתן היה לתקן בערכאות.

בעבירות מין, שיעור ההיענות נמוך במיוחד, והקלה ניתנת רק במקרים חריגים שבהם מוצג שיקום מוכח ונסיבות אנושיות חריגות ביותר.

משך וזמני הטיפול בבקשה

הליך החנינה עשוי להימשך בין שלושה חודשים לשנה ואף יותר, בהתאם למורכבות הבקשה ולצורך בקבלת חוות דעת ממספר גורמים – ובהם משטרת ישראל, שב״ס, פרקליטות המדינה ורשות שיקום האסיר.
במקרים דחופים, כגון מצב רפואי קשה, ניתן לבקש טיפול מואץ, אך גם אז אין התחייבות לקיצור משמעותי של משך הבדיקה.

מעקב אחר סטטוס הבקשה

לאחר הגשת הבקשה, ניתן לעקוב אחריה באמצעות פנייה למחלקת החנינות בצירוף שם, מספר זהות ותאריך הגשה. עם קליטת הבקשה מתקבל אישור, ולאחר סיום הבדיקה נמסרת החלטת הנשיא בכתב.
במקרה של דחייה – ניתן להגיש בקשה חדשה לאחר שישה חודשים, או כאשר חל שינוי מהותי בנסיבות.

מהם סיכויי ההצלחה

הסטטיסטיקה מצביעה על כך שפחות מ־5% מהבקשות לחנינה מתקבלות מדי שנה. יחד עם זאת, בקשה מנוסחת ומנומקת היטב, המגובה במסמכים ובנתונים אמינים, מגדילה משמעותית את הסיכוי להיעתרות.
ניסיון מוכיח כי בקשות שהוכנו בליווי עורך דין פלילי מנוסה, תוך הצגת תהליך שיקום אמיתי והבנה של אופן בחינת הבקשות בבית הנשיא – זוכות להתייחסות מעמיקה יותר ולעיתים גם לאישור.

מתי לא ניתן להגיש בקשת חנינה

לא ניתן להגיש בקשת חנינה כל עוד ההליך המשפטי עדיין מתנהל, כלומר – טרם מוצו הליכי הערעור. 

כמו כן, בקשות הנוגעות לקנסות נבחנות רק לאחר מיצוי ההליך במרכז לגביית קנסות.
הנשיא אינו מוסמך לדון בבקשות הקשורות לתיקים אזרחיים, מנהליים או משמעתיים – סמכותו מוגבלת אך ורק לתחום הפלילי.

השיקולים שבוחנת מחלקת החנינות

מחלקת החנינות פועלת באופן מקצועי, דיסקרטי ורגיש, ובוחנת כל בקשה לגופה על בסיס שיקולים מגוונים, ובהם:

• חומרת העבירה והפגיעה שנגרמה.
• התנהגות המבקש מאז ההרשעה: שיקום, תעסוקה, טיפול או גמילה.
• עמדת רשויות האכיפה והפרקליטות.
• חלוף הזמן ממועד ההרשעה או השחרור ממאסר.
• השפעת העונש על משפחתו של המבקש.
• נסיבות אישיות, רפואיות וחברתיות חריגות.